לעתים, אנו הולכים כעיוורים אחרי “עובדות” ומגיעים ל”מסקנות” שגויות בהחלט. המחקר המדעי מבוסס על סט נרחב של הליכים שאמורים למנוע טעויות שכאלו (שלא לדבר על בחינת תוצרים על ידי עיניים רבות). במחקר הגנאלוגי, הרבה דברים מתחילים מ”סיפורים” ומ”שמועות”, אך עובדות - ראוי שתחתמנה רק לאחר תהליך עיקש של הערכת מקורות. מקרה מן העת האחרונה מדגים סוגיה זו היטב.

לפני שבועות אחדים, פורסמה בשער של “יֶקינתון”, כתב העת של ארגון יוצאי מרכז-אירופה (גליון 233), ספק תעלומה ספק שערוריה. הדברים, אשר נכתבו על ידי העורך, מיכה לימור, מביאים את סיפור משפחתו של סימון אדלר מברלין, גרמניה. סימון, יליד 1886 בחבל הארץ ההיסטורי גליציה, היגר בשנת 1905 לברלין, שם נשא לאישה את רחל לבית קרונטל, ושם נולדו ילדיהם, היינריך, ברנהארד ואריך. הבן היינריך וזוג ההורים נרצחו בימי השואה, ואילו שני הבנים האחרים היגרו מבעוד מועד לארץ מבטחים: ברנהרד לדנמרק, ואריך לישראל. אוסף של גביעי קידוש שהיה שייך למשפחה הגיע לפני זמן לא רב למוזיאון העוסק בהיסטוריה של ברלין, ואנשי הצוות היו מעוניינים לאתר את צאצאיהם של סימון ורחל אדלר. כך, הגיע הסיפור אל לימור, אשר החליט לפעול בעניין.

כיוון שידע כי אחד מבניהם של סימון ורחל עלה לישראל, החליטו בארגון הייקים לבדוק ב”היכל השמות” של “יד ושם” האם תיעדו הוא או מי מבני משפחתו את יקיריהם במאגר. וכך מדווח עורך העיתון בכתבה שפורסמה:

ב-1 במאי 1999 שיגר אדם בשם אורי אדלר מרחוב לבונה 10 ברמת-השרון דף-עד למאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה ב”יד-ושם” ובו הפרטים המדויקים של הוריו שנספו בשואה. שם האב סימון אדלר והאם לבית קורנטל וכתובתם האחרונה בברלין רחוב ראומר 41 ומקום המוות אושוויץ.

מקריאת הדיווח הזה, אני יכול רק להניח שלא היה זה מר לימור אשר ראה במו עיניו את דף העד המדובר, שכן בדיווח הנ”ל נפלה טעות באחד הפרטים מתוך דף העד, אשר תוביל מיד את לימור למסקנה דרמטית במיוחד.

מיד לאחר מציאת דף העד, כך מדווח העורך, הוא עשה את הצעד הנוסף המתבקש מאליו, והתקשר. למי? “אל אורי אדלר בכתובת שמופיעה בדף-עד ב’יד-ושם’”. וכך, כמדווח, התנהלה השיחה:

“אורי אדלר?” שאלתי. “כן” השיב בהיסוס. “לבונה 10 רמת השרון?” “כן”. “אתה אם כן בן משפחתו של סימון אדלר המנוח מברלין?” “לא היה ולא נברא” הוא משיב. “אבל אתה וכתובתך ופרטיך מופיעים על אותו טופס שבו מופיע שמו של אב המשפחה סימון אדלר, כמי שמסרו את הפרטים של האב להנצחה” אני אומר. הוא משתהה ומכחכח בגרונו ואומר “אין לי קשר ואיני יודע מי הוא שמסר את העדות ב”יד ושם”.

ומכאן ואילך, תעלומה. לימור מעלה את שתי האפשרויות הסבירות בעיניו: “האם הטופס שמנציח את סימון אדלר מברלין מפוברק? או שמא השריד לאותה משפחת אדלר אינו רוצה לספר על עברה של המשפחה?”.

לא הייתי נדרש כלל לסיפור זה, אלמלא הוא המשיך להתגלגל ולא נעצר מעל דפי העיתון. ולא סתם התגלגל, אלא לפתחו של בעל תפקיד בכיר מאוד, אשר דפי עד שכאלו מלווים את עבודתו מדי יום כראיה משפטית לכל דבר ועניין, ועל פיהם ייקבע דבר. הייתכן כי עוד דפי עד מפוברקים מסתובבים להם באופן חופשי? זעק הבכיר, ומיד זימן ישיבה דחופה בנושא.

ובכן, לפני שאמשיך, כמה הערות קטנות:

1. ייתכן בהחלט ונמצאים ב”היכל השמות” דפי עד אודות אנשים אשר חיים ונושמים (ולכל הפחות, שחיו ונשמו בתום מלחמת העולם השניה), והסיבות לכך יכולות להיות רבות, החל ממסירת עדות על בסיס שמועה, וכלה בחוסר הבנה של מהות הטופס ואופן מילויו (בפרט בשנים הראשונות למפעל הנפלא הזה ובכל הנוגע לעולים חדשים שרק עלו ארצה);
2. ב”היכל השמות” המקוון מופיעות גם על גבי מסמכים אחרים אינדיקציות של “נספה בשואה” לגבי אנשים ששרדו את התופת, בדרך כלל כהחלטה גורפת לגבי אנשים המופיעים ברשימות מסוימות אשר מקובל לחשוב שכמעט כל המופיעים בהן נספו (אישית, מצאתי את שמה של הסבתא של אשתי ב”היכל השמות” כמי ש”נספתה בשואה”, אך החלטתי לא להתקשר אל הסבתא החיה לגמרי ולספר לה זאת);
3. בכל מקרה, לפני שנחפזים למסקנות - ראוי תמיד, אבל תמיד, לעיין בנתונים המופיעים במקור. לא במה שסופר כי מופיע במקור, לא במה שמופיע באינדקס לגבי המסמך המקורי, ואפילו לא במה שמדווח על ידי מישהו שמחזיק את המקור בידיו. צריך פשוט לעיין במקור.

במקרה דנן, אין ולא היתה שום “תעלומה”, שכן בדף העד המקורי לא הופיעה הכתובת אשר צוינה בדיווח בעיתון, אלא כתובת אחרת ברמת השרון. אם כך, מהיכן נלקחה הכתובת המדווחת? ככל הנראה, ממודיעין 144 של “בזק”. חיפוש במדריך המקוון מעלה שלוש תוצאות, המתייחסות כולן ל”אורי אדלר” אחד ברמת השרון, אשר כתובתו היא זו שדווחה.

והרי לכם פעולת הסקה שלא היתה מסייעת לאף סטודנט בקורס ראשון בלוגיקה. עובדה א’ (נכונה): אורי אדלר מרחוב א’ ברמת השרון מילא דף עד; עובדה ב’ (נכונה): במדריך הטלפונים יש רק אורי אדלר אחד ברמת השרון, והוא מתגורר ברחוב ב’. המסקנה (השגויה): מדובר באותו אדם!

ובכן, מה היתה ההסקה הדרושה במקרה זה? מיד כאשר קיבלתי את הסיפור הנ”ל בדוא”ל, הלכתי לבדוק בעצמי. את התוצאות שיגרתי היישר למערכת כתב-העת, והן פורסמו בגליון של חודש ספטמבר 2009 (גליון 235). ההליך היה ישיר בהחלט, ויכול להיות מתומצת לפעולה אחת בלבד במאגר מידע אחד בלבד, שממילא (ככל הנראה) נעשה בו שימוש: מדריך הטלפונים. חיפוש במדריך הטלפונים אחר השם אדלר מרמת השרון, כולל סינון לפי שם הרחוב שהופיע בכתובת המעיד בדף-העד, מעלה רק שם אחד באותה הכתובת, מספרי סלולרי הרשומים על שמה של גברת הנושאת את שם המשפחה המדובר ומתגוררת בכתובת המופיעה בדף העד. ניחוש מושכל: מדובר באלמנתו/בתו של המעיד. על פי הדיווח בגליון החדש, נוצר כבר קשר עם צאצאי משפחת אדלר, וכעת התעלומה היחידה שנותרה נוגעת למסלול שעבר אוסף גביעי הקידוש של המשפחה מביתם בברלין של ראשית המאה העשרים למוזיאון ההיסטורי בחלוף כמה עשורים.

אז נכון שפעמים רבות במהלך המחקר המשפחתי, אנו נוטים ללכת בכיוון אליו מצביע הלב, ונוטלים, ולו לרגעים אחדים, פסק זמן מן הרציונליות. אך דווקא בצמתים המכריעים - אלו בהם אנו מרגישים כי האדמה עומדת להיפער (לטוב או לרע) ובשורה גדולה עומדת לפרוץ ממנה - ראוי שנעצור לרגע, ננשום, נשב. לאחר המנוחה, נוכל לבדוק שוב את העובדות ואת המסקנות העולות מהן, ולהבין האם אכן יש כאן “תעלומה” או “שערוריה”, או שמא עלינו לסגת לאחור, אל צומת ההכרעה הקודמת, ולפנות בה לכיוון שונה מזה אליו פנינו בביקורנו הקודם בו.