מהיום, הבלוג יהיה זמין בכתובת הבאה:

http://mishpachtoblogia.co.il

ארכיון הפוסטים והתגובות עבר כולו לבית החדש.

להרשמה לקבלת עדכונים במייל מן הבלוג במשכנו החדש, לחצו כאן.

היום, 15 בינואר 2009, הוא יום השנה הארבעים לפטירתה של לאה גולדברג. לאה גולדברג היתה יוצרת אשר רבים מספריה ושיריה מוכרים לכל אחד כמעט, ובמקביל - פרטים רבים מקורות חייה נותרו עדיין עלומים לרבים (למשל: כמה מכם יודעים כי לאה גולדברג היתה פרופסור באוניברסיטה העברית? וכמה מכם יודעים שאמהּ התגוררה עמה בארץ, ואף נפטרה 13 שנה אחריה?). ומעבר לכך, המעניין הוא שפרטים אחדים בביוגרפיה של גולדברג נותרו עלומים גם לחוקריה הוותיקים והידענים. ביניהם, שניים הרלוונטיים לכל מי שדיוק בפרטים משפחתיים חשוב לו.

היכן נולדה לאה גולדברג?

אדם המבקש לתעד את “מקום הלידה” שלו או של כל אדם אחר, עלול להיתקל בשאלה הבאה: האם יש לתעד את המקום הפיזי בו התרחשה הלידה (עבורי, למשל: בית החולים “הלל יפה” בחדרה), או שמא את המקום בו התגוררה משפחתה בסמוך ללידה, אותו מקום אליו הגיע הרך הנולד היישר מבית-היולדות (עבורי: זכרון יעקב)? מי שבוחר לציין את מקום הלידה הפיזי - עלול לאבד בעשותו כך מידע חשוב על מסלול חייו של האדם, שכן ייתכן ואדם שהתגורר כל חייו בצפת - נולד בתל אביב (במקרה, כשאמו נסעה לביקור שם ותקפו אותה צירי לידה) ונפטר ונקבר בירושלים (במקרה, כאשר נסע לבקר את קרובי משפחתו שם, ולא ניתן היה להלין את המת), כך שעיר מגוריו כלל לא תוזכר בתיעוד היבש אודותיו; אך מן הצד השני, מי שבוחר לציין את מקום תחילת החיים האמיתיים - עלול לאבד בעשותו כך מידע חשוב שישמש אותו בהשגת מסמכים רלוונטיים, ובהמשך לדוגמא הקודמת - רישומי הלידה והפטירה של הצפתי יימצאו (אם בכלל) בתל אביב או בירושלים, אך כנראה לא בצפת.

בקיצור, בעיה. ולך תתעד שני שדות בעבור כל אחד מאירועי תחילת/סוף החיים.

אצל גולדברג באה לידי ביטוי תופעה זו ביתר שאת. בחלק מן הביוגרפיות שלה היא מופיעה כילידת קאוּנאס (קובנה) Kaunas, אשר בליטא (כאשר נולדה, בשנת 1911, היתה שייכת קובנה לאימפריה הרוסית). כך, למשל, באתר הכנסת. במקומות אחרים, היא מופיעה כילידת קלינינגרד (קניגסברג) Kaliningrad, אשר בשליטת רוסיה (העיר מהווה, למעשה, מובלעת רוסית בין פולין לבין ליטא; בעת ההיא, היתה שייכת העיר לחבל הארץ ההיסטורי פרוסיה, אשר היה בשליטת גרמניה). כך, למשל, באתר הסוכנות היהודית. בין שתי ערים אלו מפרידים כ - 300 ק”מ בקו-כבישי.

אך אל נא תטעו: אין מדובר בהתחבטות של ביוגרפים, שכן אף גולדברג עצמה התחבטה בסוגיה זו. הנה מסמך בכתב ידה, בו היא מתעדת את קורותיה ומציינת את עיר הולדתה כ”קניגסברג”. והנה טופס רשמי שמילאה בכתב ידה, ובו מקום הלידה מתועד כ”קובנה”.

לא, לא מדובר חלילה בחוסר-החלטיות-משווע, אלא לדוגמא להקצנה שבסיפורי תחילת החיים של רובנו. הרי כיום - בניגוד למה שהיה נכון כמעט תמיד לגבי אבותינו במאה ה - 19 או לפני כן - אף אחד לא באמת נולד בביתו, ולא תמיד בית היולדות הקרוב נמצא באותו יישוב בו מתגוררת המשפחה. אך אצל משפחת גולדברג הסיפור היה מעט שונה, כפי שמבהירה הערה קטנה בערך אודות לאה גולדברג בוויקיפדיה העברית. אמה של גולדברג, אשר התגוררה עם בעלה בקובנה, איבדה שני תינוקות במהלך שתי הלידות שקדמו להריונה של מי-שעתידה-להיות-לאה. לכן, לקראת הלידה החליטה לעבור לקנינגסברג, שם היו שירותי הרפואה טובים יותר. לאחר הלידה, חזרה לביתה בקובנה.

מה עלה בגורל אביה?

בכל הביוגרפיות של המשוררת (למשל באנציקלופדיה ההיסטורית של נשים יהודיות), לא מוזכר דבר אודות נסיבות סיום חייו של אביה או מועד מותו. הפרק הידוע אודותיו כולל את עובדות היותו של האב מומחה לכלכלה ומי שייסד את מערכת הביטוח הלאומי של ליטא, כמו גם את עובדת מעצרו ועינויו על ידי חיילים ליטאיים בימי מלחמת האזרחים ברוסיה בחשד לקומוניזם ואת העובדה שחלה, בעקבות זאת, במחלת נפש. האב עזב את הבית והיה מאושפז במוסדות שונים.

גם תופעה זו מוכרת לרבים מאתנו, המגיעים למבוי סתום בכל הקשור לסיום חייו של אדם, ובפרט לגבי אנשים שהתגוררו באירופה לפני מלחמת העולם השניה. אף במשפחתי, איננו יודעים מה עלה בגורלם של הורי סבי, ישראל ומרים ליבמן. נכון הוא שכיום, בעידן האינטרנט ושפע המידע, יש מקורות רבים לחיפוש אחר נספים/ניצולים בשואה, ולעתים גם ללא קצה חוט ניתן לאתר קרובי משפחה שעקבותיהם אבדו - אך לא תמיד משימות חיפוש אלו עולות יפה.

אבל, כמו שקורה לעתים, היה מי שמצא את התשובה לחידה שהטרידה רבים. היתה זו פרופ’ יפעת וייס, מן החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, ירושלים. במסגרת מחקריה, קראה פרופ’ וייס מכתבים ששלחה גולדברג לחברתה, הילסבי הונקה פון פודבילס Ilsabe Hünke von Podewils בשנות ה-60 של המאה ה-20, כשלושים שנה לאחר שחברותם המשותפת באוניברסיטה בברלין נקטעה. בשנת 1962, עלה בגרמניה המחזה “בעלת הארמון”, אותו כתבה גולדברג כעשר שנים קודם לכן (המחזה עלה לראשונה בישראל בשנת 1955). הילסבי, אשר נכחה באולם, שמעה את שם המחזאית ונזכרה לפתע בחברתה לספסל הלימודים. היא יצרה קשר עם התיאטרון על מנת לאתר את כתובתה של גולדברג, ושלחה לה מכתב. מאז, התכתבו השתיים עד למותה של גולדברג בשנת 1970. לאחר מותה של הילסבי, המכתבים אשר נמצאו אצלה נתרמו לספריה הלאומית בירושלים, ורובם נמצאים היום בארכיון אגודת הסופרים העבריים, אשר במכון “גנזים”. עד לאחרונה, לא זכו המכתבים לתשומת לב רבה.

וכך כותבת גולדברג אל חברתה, הילסבי, במכתב מיום 3 במרץ 1962, ואשר תרגום שלו לאנגלית מופיע באחד ממאמריה של פרופ’ וייס^[1]:

זהו, ככל הנראה, האזכור היחיד למותו של אביה, אשר - כפי שמציינת לאה גולדברג במכתב אל חברתה - נספה, ביחד עם יתר בני המשפחה (פרט לאמה, כאמור), בימי השואה. בהינתן פרטים נוספים אודות משפחתו של אביה (שמות הוריו ואחיו, למשל), ניתן יהיה בוודאי למצוא תיעוד אודות הנסיבות בהן מצאו את מותם.

* * *
שני פרטים בביוגרפיה של היוצרת לאה גולדברג - מקום לידתה וגורלו של אביה - היו מעורפלים למדי, עד שבא מישהו שהסיר את מסך הערפל מעליהם. זוהי מטרתו של כל אדם אשר עוסק בחקר שורשי משפחתו, וערפילים שכאלו מכסים את שמי-המידע אודות משפחותינו מדי יום כמעט. ומן הבחינה הזו, דומה המחקר הגנאלוגי - אשר רבות בו השאלות מן התשובות ורבים בו התסכולים מן ההצלחות - לתמונה המשרטטת לאה גולדברג ב”משירי ארץ אהבתי”:

ושבעה ימים אביב בשנה
וסגריר וגשמים כל היתר

אך כמו בשירה, ימי האביב הללו - אלו הם ימי הגילויים והשמחות, יצירת הקשרים שנותקו לפני שנים ואיתור פרטים חדשים על אבותינו - הם אלו שמשאירים בנו את טעמם הטוב בשביל שאר ימות השנה, הם ימים של ורדים פורחים, טללים, חלונות פתוחים, נרות ברוכים, שולחנות ערוכים ולבבות פתוחים.

הערות שוליים

“מורשת ברשת”, או בשמה הלועזי, MyHeritage, הינה חברת תוכנה צעירה ודינמית המפתחת כלים חדשניים לניהול המחקר המשפחתי ולשיפורו. החברה יושבת בבית אבן יפהפה בבני עטרות, ומשם מפיצה את בשורתה לעולם כולו. בין היתר, מאפשרים הכלים שפיתחה החברה לבנות עץ משפחה באמצעות תוכנה חינמית וידידותית, להקים אתר משפחתי, להציע ללקוחות החברה התאמות חכמות (Smart Matches) של חלקים בעץ המשפחה שלם שמופיעים בעצים של אחרים, לתייג תמונות בצורה נוחה ופשוטה, ולחפש בו-זמנית שמות בווריאציות שונות בעשרות מאגרים גנאלוגים. במאגרי החברה יש כיום יותר מ - 9 מיליון עצי משפחה, אשר העלו כ - 35 מיליון משתמשים רשומים, ויחדיו הם מכילים יותר מ - 400 מיליון פרופילים אודות אנשים (ייתכן, כמובן, שאדם אחד מופיע בפרופילים שונים בכמה עצי משפחה).

“בית התפוצות”, או בשמו המתחדש: מוזיאון העם היהודי, הוא גוף ותיק ומיושן-למראית-עין, אשר נועד לספר את “הסיפור הייחודי והמתמשך של העם היהודי [ולתאר] את תרבותו העשירה ורבת-הפנים.” בין היתר, פועל במקום “המרכז לגניאלוגיה יהודית ע”ש דגלס א. גולדמן” (שהוא אחד מכמה מאגרים הקיימים בבית התפוצות), אשר מכיל מאגר של עצי משפחה אשר נאספו במשך השנים על ידי יהודים וצאצאי-יהודים מכל רחבי העולם. במאגר של המרכז יש כיום אלפי אילנות יוחסין המכילים יחדיו כ - 3 מיליון בני אדם.

קשה לחשוב על שני ניגודים קיצוניים יותר משני הארגונים הללו, בכל הקשור לתחום הגנאלוגי, ונדמה שלמעט העובדה שלשניהם יש פרופיל בפייסבוק (הנה של MyHeritage, והנה של מרכז גולדמן) - רב ביניהם השוני מן הדמיון.

וכעת, מכריזים שני הגופים הללו על שיתוף פעולה.

על פי המופיע באתר של “בית התפוצות” ובבלוג של MyHeritage, עיקרי ההסכם הם אלו:

עצי משפחה שתבנו באינטרנט דרך האתר של MYHERITAGE.COM או באמצעות גרסה מיוחדת של תוכנת FAMILY TREE BUILDER שפיתחה החברה - יועברו למאגרים של בית התפוצות, לאחר שתתנו את הסכמתכם לכך.

המנכ”ל החדש של בית התפוצות, אשר על פי המופיע בדיווח הנ”ל הוא “גניאלוג נלהב” (על פי הגרסה האנגלית של אותה הודעה, הוא (בתרגום שלי) “מאמין גדול בגנאלוגיה”; ובכל מקרה, בג’ני הוא מופיע), אומר כי:

הרווח המיידי של הציבור משיתוף הפעולה הוא קבלת תוכנה ידידותית לבניית עצי משפחה ללא תשלום, והאפשרות להעביר את העצים למרכז לגניאלוגיה של בית התפוצות, שם יישמרו לנצח.

החלק הראשון של המשפט נשמע דמגוגי-משהו, שכן גם ללא שיתוף הפעולה האמור התוכנה של MyHeritage זמינה בחינם לכל, אך ייתכן והוא מרמז לכך שהמוזיאון יחליף את המלצתו הרשמית לתוכנת “דורותרי”, אשר נמכרת בחנות של “בית התפוצות”, בהמלצה לתוכנה של חברת MyHeritage; מקור ב”בית התפוצות” מסר כי אף פעם לא היה דבר מעבר למכירה של “דורותרי” בחנות של “בית התפוצות” וממילא החברה יצאה מהעסקים לפני כשנה; מעניין לראות כי בעברית, תכנת “דורותרי” היא “התוכנה לגניאלוגיה היהודית המומלצת ע”י בית התפוצות”, ואילו באנגלית - היא “סתם” תוכנה. הסיפא של דברי המנכ”ל וודאי משמעותית, שכן ישנו סיכוי סביר ש”בית התפוצות” ישרוד גם אחרי שחברת MyHeritage תחדל מלפעול (ואפילו מנכ”ל החברה רומז לכך, כפי שניתן לקרוא בתגובתו בהמשך).

על מנת להבין בדיוק איך יעבוד שיתוף הפעולה המדובר (אני מוכרח להודות שגם אחרי קריאת התשובה לשאלה “איך זה עובד?” בפוסט שהוקדש לנושא בבלוג “להתחקות אחר השבט” - לא הבנתי את הנושא לפרטי פרטים), הפניתי קריאה לעזרה למנכ”ל MyHeritage, גלעד יפת. בראשית תשובתו, הוא מבקש להבהיר: “בכל מקרה, אנו לא מעבירים ולא נעביר עצי משפחה של משתמשים קיימים ל’בית התפוצות’, גם לא ממשתמשים חדשים המתחילים להשתמש במערכת המקוונת של MyHeritage.com או בתוכנת MyHeritage Family Tree Builder. כלומר, אף משתמש של MyHeritage לא יתעורר בוקר אחד וימצא את עצי המשפחה שלו במקום אחר.”

אם כן, על מי ישפיע שיתוף הפעולה? יפת מסביר: “ל’בית התפוצות’ יש באתר שלהם דף אודות בניית עץ משפחה, והוא כולל הפניה לדף מיוחד באתר MyHeritage.com, בו נדרש המשתמש להסכים לכך שעץ המשפחה שיבנה - יישלח ל’בית התפוצות’. בשלב זה, אין עדיין עץ, המשתמש עומד להתחיל בבניית העץ. המערכת שלנו תזכור כי הוא משתמש שביקש לשתף את העץ שלו עם ‘בית התפוצות’, וכשיתבצע הליך שליחת העצים - העץ שלו יישלח אוטומטית בפורמט ג’דקום.” ומה קורה אם המשתמש אינו מסכים לתנאי השימוש הללו? “במקרה זה,” מסביר יפת, “הוא הופך למשתמש MyHeritage ‘רגיל’, ודבר ממה שיעלה לאתר - לא יישלח ל’בית התפוצות’.”

ומה לגבי משתמשים קיימים של MyHeritage, אשר מעוניינים ליהנות מפרותיו של שיתוף הפעולה הלה? יפת מסביר כי “נכון לעכשיו, אין לנו פתרון בעבור משתמשים רשומים המעוניינים להעביר את העץ שלהם ל’בית התפוצות’. אם תהיה לכך דרישה - נטפל בנושא.” משתמשים חדשים שאישרו שיתוף העץ שלהם ולאחר מכן יסבלו מהרהורי חרטה - יוכלו לעשות כן על ידי יצירת קשר עם מוקד התמיכה של החברה.

בנוסף לאפשרות להקים את עץ המשפחה באופן מקוון, באתר של חברת MyHeritage, ניתן יהיה ליהנות משיתוף הפעולה גם באמצעות תוכנת Family Tree Builder של החברה (באמצעותה ניתן, בין היתר, להעלות את עץ המשפחה לרשת), וזאת על ידי שימוש בגרסה מיוחדת של התוכנה, אותה ניתן להשיג ב”בית התפוצות”. גרסה זו מסומנת בלוגו של המוזיאון על אריזתה, ובעת הפעלתה, יישאל המשתמש לגבי הסכמתו לשליחת העצים שלו ל”בית התפוצות”. “ברור לגמרי,” מדגיש יפת, “כי עצים שלא יועלו לרשת - לא נוכל להעביר ל’בית התפוצות’.”

על העצים שיועברו ל”בית התפוצות” יחולו הגנות פרטיוּת כפי שמפעיל המוזיאון לגבי העצים אחרים שלו. כלומר, גם העצים שיועברו למוזיאון על ידי חברת MyHeritage - היינו, עצים אשר מקורם באינטרנט - לא יהיו זמינים על ידי “בית התפוצות” באופן מקוון, ויהיו זמינים לחיפוש רק למבקרים במקום (האם בעתיד יתאפשר חיפוש מקוון בעצים שבמאגר של “בית התפוצות”? מי יודע…). תדירות העברת העצים ל”בית התפוצות” עדיין לא הוכרעה, אך יפת מעריך הערכה מפוכחת שבסופו של דבר יהיה מדובר על העברתם פעם בשנה.

“היתרון הגדול בשיתוף הפעולה הזה,” מסביר יפת, “הוא בפוטנציאל הרב שקיים להגדיל את מאגר עצי המשפחה שב’בית התפוצות’.” על פי אתר בית התפוצות, במאגר שלהם יש “אלפי אילנות יוחסין”, וברור כי כעת יש סיכוי סביר להגדיל מספר זה באופן משמעותי. יפת מסביר בכנות כי “‘בית התפוצות’ הינו מוסד לאומי המעוגן בחוק הישראלי [על פי “חוק בית התפוצות, התשס”ו-2005″; ליחצו כאן לקריאת נוסח החוק - א.ה], וסביר שיפעל גם אחרי שחברות מסחריות רבות יחדלו מלהתקיים. לכן, לטובת עתידו של העם היהודי, שמירתם של עצי המשפחה ב’בית התפוצות’ היא חשובה מאוד.”

* * *
ובכן, עכשיו - אחרי שהכל הובהר לי לפרטי-פרטים (כשמסבירים לי לאט, אני מבין מהר) - אני חש שאני מעכל לא רק את מהותו של שיתוף הפעולה, אלא גם את הפרוצדורות הכרוכות בו. מעניין יהיה לעקוב אחר הגידול במאגר עצי המשפחה של “בית התפוצות”. מעניין עוד יותר יהיה לבחון כיצד ישפיע הגידול (הצפוי) במאגר על תפקידו של “בית התפוצות” כמרכז מידע לגנאלוגיה יהודית.

לפני ימים אחדים, הגיעה לידיי תחלופת דוא”לים בין קולגה-לתחביב ובין קרוב-משפחה-פוטנציאלי אותו ניסה לאתר זמן רב. הקולגה - אשר יכונה להלן “אלון” (כל השמות והמקומות המוזכרים מכאן ואילך - בדויים) - ביקש את חוות דעתי, כיצד ניתן לחצות את החומה הבצורה בה נתקל. האדם מן העבר השני של המקלדת, אותו מחפש הקולגה כבר שנים אחדות, היה נחרץ. לא רק שסירב לשתף פעולה, הוא אף הפליא להתבטא בניסוחים שהם על גבול הישירות והבוטות. לא רק שהטיח, האשים, תקף - הוא אף לא הסכים לומר אם הוא אכן האדם המדובר. אולי אני שוגה ברומנטיוּת-יתר או בפסיכולוגיה-בגרוש, אך נדמה לי שדווקא התגובה החריפה והמתמשכת שנתן - בניגוד, למשל, להתעלמות או לתשובת דחייה קצרה ומנומסת שיכול היה לתת - מאששת את קרבתו.

הקולגה (כלומר, אלון) ביקש את עצתי, ואני עניתי לו בפשטות, אחרי שקראתי הלוך וחזור את התכתובת המרתקת שתובא כאן מיד, כי עליו להניח לעניין ולוותר על נסיונות שכנוע נוספים של הסרבן. לכל היותר, המלצתי לו, תוכל לנסות ולהגיע, בדרכים עקיפות, למידע בו אתה מעוניין, באמצעות קרובי משפחה אחרים (אך לא ילדיו של העקשן, חו”ח, שכן הוא אולי כבר “הרעיל” גם אותם).

ותוך כדי זאת, עלו בי הרהורים רבים על ההתעסקות האובססיבית שלי, ושל אחרים כמותי, במה שהוא, בסופו של דבר ובתחילתו של דבר, חיים של אחרים. על הנבירה בעבר ועל החיטוטים בהווה, על “הטרדות” תמימות-לכאורה של אנשים שהנושא רחוק מליבם, ובפרט על רצונם של אנשים רבים לא להתעסק במה שהיה. והרצון הזה - אשר עלול לגרום לתאונה חזיתית קטלנית כאשר בא איתו במגע אדם אשר כל רצונו לתעד, להנציח, לשמר זכרונות (והכל מכוונות טובות, כמובן!) - לא בהכרח מתפוגג עם לכתו של אדם אל מחוזות-לבלי-שוב, בהם הוא אינו יכול עוד להביע את התנגדותו. תהיות מסוג זה של צנעת הפרט הועלו בעבר, ואני חש שהמעט שיש ביכולתי לעשות בשלב זה הוא להעלותן שוב ושוב.

אך מעבר לכיבוד רצונו של אדם שלא לשתף פעולה עם אחרים, מתחדדות - לאחר קריאת התכתובת הזו - שאלות הנוגעות ללב-לבו של התחביב אותו לקחתי על עצמי לפני יותר מעשור: מדוע חשובים לי כל כך רחוקי-משפחה עימם אין לי דבר מן המשותף, פרט אולי לחלקיק די.אנ.אי? איך, אם בכלל, אני מסייע לשימור אותה מורשת אשר על תיעודה אני עומל כה רבות? ולכן אני, כמי שאינו מעורב אישית בפרשה, לא יכול להרגיש כעס כלפי אותו סרבן-שיתוף-פעולה, אלא דווקא מלא הערכה כלפיו, על כך שאילץ אותי להתמודד עם סוגיות קשות ומורכבות מאין כמותן.

את התכתובת של “אלון” עם “שי” אני מביא כאן באישורו של הראשון ובתרגום שלי לעברית, תוך השמטת פרטים מזהים וטשטוש הפרטים המובאים.

* * *

16 בנובמבר 2009, 21:12
מאת: אלון
אל: שי

שלום שי, שמי אלון, ואני גר בישראל. מזה זמן רב אני מחפש אחר שורשי משפחתי. אם אמך היא שושנה, ואם שם נעוריה הוא X ושם נישואיה הוא Y ואם היה לה אח בשם צבי - הרי שאנו עשויים להיות קרובי משפחה.

אם כל הפרטים הללו נכונים - הרי שאבי הוא בן-דוד ראשון של סבך (מצד אמך). אשמח מאוד לקבל תשובתך לדוא”ל זה, ואשמח עוד יותר אם יתברר שאנו אכן קרובי משפחה.

תודה רבה על הזמן שהקדשת לקריאת הדוא”ל,
אלון X

* * *

17 בנובמבר 2009, 1:37
מאת: שי
אל: אלון

אדון X היקר,

מעולם לא הבנתי מדוע אנשים מתעניינים ביצירת קשר עם קרובי משפחה רחוקים שמעולם לא פגשו ושאין להם דבר מן המשותף. ציינת כי הקדשת לתרגיל הזה זמן רב. מדוע? אתה יכול באותה מידה לכתוב למלפפון, שהרי גם עמו אתה חולק שיעור מסוים של DNA זהה.

אם אתה מצפה לקבלת פנים נלהבת, אני חושש שתתבדה. אוכל רק להציע לך להמשיך בחייך ולהתרכז באנשים שאתה כבר מכיר ומוקיר, במקום להטריד אנשים זרים באינטרנט.

שי Y

* * *
18 בנובמבר 2009, 4:50
מאת: אלון
אל: שי

שי היקר,

תודה על תשובתך. קיבלתי אותה בהבנה. הרשה לי לחלוק עמך את הידוע לי אודות הגברת שושנה Y, אשר אני חושב כי היא אמך:

[הפרטים הושמטו - א.ה.]

לדעתי הכנה, שושנה, לאור תרומתה הרבה למדינה, צריכה לקבל הכרה כלשהי על פועלה. יחד עם זאת, לא מצאתי בארץ שום אתר המנציח אותה ומספר את סיפורה. יש בידינו מסמכים המאמתים את הפרטים שהבאתי כאן.

כפי שאתה יכול בוודאי להניח, משפחתי (ואולי, משפחתנו) נותרה קטנה מאוד לאחר השואה. המעטים ששרדו, חיו בישראל והקימו משפחות. אני מנסה לאתר את צאצאיה של שושנה, אשר ככל שאנו יודעים חיים באוסטרליה, על מנת לפגוש ולהכיר אותם.

אם אתה אכן בנה של שושנה Y לבית X, אני מבקש ממך לקחת חלק בגילוי פרטים אודות סיפורה ההיסטורי. אני מזמין אותך לבקר אותנו בישראל, ומקווה שיחדיו נוכל להשלים את החלקים החסרים בפאזל.

בברכה,
שלך,
מר אלון X
ישראל

* * *
18 בנובמבר 2009, 7:57
מאת: שי
אל: אלון

אדון X היקר,

אני בספק רב אם המידע שבידיך מדויק. לאמי לא היה עניין רב בנושאים הקשורים לישראל, ובאופן כללי לא היתה מן התומכים בהקמתה של המדינה. במקרים הנדירים בהם דיברה על המזרח התיכון, היא דיברה בחיבה על לבנון, אשר נדמה כי חשבה אותה למדינה מתורבתת יותר.

אין לי רצון לבקר בישראל, ואין לי מושג מדוע אתה חושב שארצה לפגוש אותך או אחרים ממשפחתך. הקשר שאתה מתאר, במידה והוא נכון, הוא כה רחוק עד שאינו רלוונטי. שני אבות קדמונים רחוקים משותפים הם בקושי סיבה לשיחת-חולין של 5 דק’, וממילא אינם מהווים קשר מעניין.

שי Y

* * *
18 בנובמבר 2009, 20:44
מאת: אלון
אל: שי

אדון שי היקר,

שוב תודה על דוא”לך.

אני קורא בהודעתך כי אתה כועס על כל דבר שקשור לישראל, ומבין זאת בהחלט. יתרה מזאת, אני יכול להזדהות עם כעסך. עם זאת, אני מבקש ממך לקחת כמה דקות מזמנך ולחשוב האם אינך צריך, במקרה זה, להפריד את הזכרונות הפרטיים מן הזעם הכללי.

לפני כשלוש שנים, נכחתי, ביחד עם אחי, בטקס זכרון לטייסים וותיקים. גם דודך, מר צבי X, אשר היה טייס בחיל האוויר של ישראל, נמנה עליהם. הטייסים הוותיקים קיבלו מחיל האוויר מדליות, כאות תודה על תרומתם לצה”ל ולמדינה. את המדליה של דודך לקחתי בשמו והעברתי אותה לאשתו, המתגוררת במלבורן.

הדור שלנו אינו יכול להסכים לטעויות שנעשו, אם היו כאלו, ואף לא לברוח מהן, אך איננו יכולים להחליט בעבור הדורות שיבואו. הכעס אינו מפריד אותך מישראל. משפחת Y חיתה כאן, עבדה כאן, ויש מסמכים המוכיחים זאת. ועדיין, חסרים כאן זכרונות אודות אנשים כמו שושנה. מסמכים נמצאים תמיד בתיקים וארכיונים, אך אתרי הנצחה יהיו תמיד פומביים לכולם. אחי ואנו לחמנו במלחמות ישראל, ממש כמו שושנה. הנצחתם של אנשים ששירתו את המדינה היתה תמיד קרובה ללבי, ואני מתנדב במסגרות שונות בהקשר זה.

אינך יכול להתכחש לעובדה כי שם המשפחה X, אותו נשאה שושנה בלידתה, הוא השם המשותף לכל בני המשפחה. על מנת לשתף פעולה, אינך צריך להגיע לישראל, אך אני מניח שיום אחד עוד תשנה את עמדתך זו. אני מאוד מקווה שתמצא פנאי לחשוב על מה שכתבתי.

בינתיים, טרם אישרת כי אתה אכן האדם אותו אנו מחפשים. אבקשך בצורה חברית לאשר או להכחיש את הקשר שלך למשפחה כפי שתיארתי אותו, גם אם מבחינתך אין מדובר ב”קשרי משפחה”.

שוב תודה,
שלך,
אלון X

* * *
19 בנובמבר 2009, 15:24
מאת: שי
אל: אלון

מר X היקר,

בחרת להסיק כי לאדישות שלי כלפי מחקרך יש נגיעה כלשהי לעובדה כי אתה כותב מישראל. אתה טועה. מוקדם יותר השנה, יצר עמי קשר אדם החוקר את עץ המשפחה של משפחת אבי. בניגוד אליך, היה מדובר בבן-דוד קרוב, אשר אפילו זכר כי פגש אותי לפני שנים רבות, כאשר הייתי ילד קטן. אמנם, הייתי מודע לקשר המשפחתי, אך לא הייתי אז - ולא הייתי מאז - מעוניין בחידוש הקשר אתו או עם מישהו אחר ממשפחתו (והם, ככל הידוע לי, כלל לא ישראלים). נתתי לו פחות או יותר את אותה התשובה שנתתי לך.

אם כך, ישראל אינה קשורה לעניין. העובדה הפשוטה היא, כפי שציינתי במכתבי הראשון אליך, שאיני מבין מדוע מישהו מתעניין ללא אבחנה בעץ המשפחה המורחב שלו. בכל מקרה, הדבר אינו מעניין אותי.

איני יודע כלפי אילו “זכרונות” שלי אני כועס, כפי שכתבת. עם זאת, הצלחת להרגיז אותי בחוצפתך להטיף לי מה עליי לחשוב ולהרגיש.

שי Y

לפני ימים אחדים, התעוררתי לשחר של יום חדש. וזה בכלל היה לפנות ערב. ניגשתי אל מחשבי, אשר שכן לו לבטח בחדר העבודה, ולחצתי על הכפתור להפעילו. אך במקום לברך אותי בברכת “ברוך הבא”, כמדי פעם כאשר אני מדליק אותו לאחר מנוחה, הוא השתעל וקירטע, ולא היה נשמע כלל כמי ששמח לקראתי.

לא לקח לי יותר מעשרים דקות של עקשנות להבין: המחשב כבר לא יעלה היום. הטכנאי, בידיו הפקדתי את מחשבי הגוסס עוד באותו הערב, הודיע לי בשאננות בשיחת טלפון לקראת לילה: המחשב לא יעלה בכלל. הוא נמצא בתרדמת וככל הנראה לא יתאושש ממנה. אין ברירה - כך אמר הטכנאי - אלא לנתקו מן המכשירים מאריכי-החיים-האלקטרוניים.

ואם כך, לא היתה ברירה.

כאשר הגעתי לחדר האחורי בחנות המחשבים, במקום בו מצויים על שולחן הבדיקות מחשבים אחדים, מפורקים ושבורים, ראיתי שם גם את המחשב שלי. המוח שלו, כאמור, פסק לפעול לחלוטין, אך האם היה לו לב לקחת איתו גם את החומר שהיה עליו? באותם רגעים של ספק-תקווה-ספק-ייאוש, כאשר לא היה ברור אם הכוננים הקשיחים שרדו את ההלם הכללי אם לאו - עברו במוחי מחשבות רבות. אומרים שישנים רגעים אצל אדם שעובר אירוע כמעט-סופני, במהלכם הוא רואה את כל חייו חולפים מולו בשניות. ואני, באותו הרגע בו הבנתי שמחשבי עומד לסיים את חייו, ראיתי את חיינו המשותפים חולפים אל מול עיניי.

כל עולמי מצוי שם, על אותו המחשב, ובפרט כל התיעוד הדיגיטלי של המחקר המשפחתי: עץ המשפחה המעודכן עד לפרטי פרטים בכל אותם ענפים אבודים שנמצאו ברבות השנים; תמונות שקיבלתי מקרובים ומרחוקים; מסמכים שסרקתי; תכתובות דואר אלקטרוני שחצו אוקיינוסים ונשאו עמן בשורות מרגשות; קבצי סיכומים. ובקיצור: מה לא?

ומה יהיה אם כל זה הלך לאיבוד ברגע אחד של אובדן שפיות, ואפילו לא שלי, אלא של המחשב שלי? לא היה קרוב ממני לומר באותו הרגע: אני הוא המחשב שלי, והמחשב שלי הוא אני. אך גם אמירה זו או אחרת לא היתה מועילה, ואני כבר התחלתי לחשוב על היום שאחרי. את כל התמונות של הילדים, אשר מאכלסות בג’יגות רבות את כונני המחשב, לא אוכל לשחזר, אך את המחקר המשפחתי אוכל. עקרונית, אם ארצה בכך - אוכל להתחיל מהתחלה, כאשר בידיי עדיין חומרים רבים (בארון שליד), יומן מחקר מודפס המתעד את חמש שנות המחקר האחרונות (כן, כן, לא התחלתי בניהול יומן מחקר מסודר למן ההתחלה. ודי במקרה, הדפסתי אותו ימים ספורים לפני קריסת המחשב), והמון ידיעות שלא ידעתי כאשר התחלתי. אך למי יש כח להתחיל הכל מההתחלה-כמעט?

עוד עומל לו הטכנאי המיומן על חיבורים למיניהם, ואני מפליג בדמיוני אל היום שאחרי היום שאחרי: זהו, כך נגמלתי בהחלטתי (הדמיונית, כאמור), לא אחזור למחקר. כך ייחסך ממני הצער על האובדן, ובנוסף - יתפנו לי שעות רבות אותן אוכל לנתב לרבות מפעילותיי האחרות. אך איך אוכל להפסיק, המשכתי להרהר ביני לבין עצמי, אחרי שהבהרתי לעצמי פעמים רבות כי מדובר במשימה חשובה מאין כמוה? ואם לא אני - מי ישלים אותה במקומי? אמנם, לגבי אחת מן המשפחות הנחקרות על ידי יש לא רק גנאלוג משפחתי נוסף, אלא אף שניים - אך מה עם המשפחות האחרות? ומי ידאג לשלום תיעודן? לא, הבהרתי לעצמי סופית, לא אפרוש!

באמת? להתחיל מחדש?!?!?!

ואז, ברגע של תאורה (המסך נדלק סופסוף), הצליח הטכנאי המיומן להעלות מן האוב את הכוננים הישנים במחשב החדש שהתקין עבורי. אט אט, תוך שאני נובר בהם, מצאתי את כל התיקיות הרלוונטיות והעתקתי את כל הקבצים הנחוצים. כל תוצרי המחקר המשפחתי, שכבר עברו ממחשב למחשב פעם או פעמיים, ניצבו מולי במחשבי החדש, שרירים וקיימים.

הסיוט עבר.

* * *
הדבר הראשון שעשיתי בדרכי הביתה, היה להחליט: אני ממשיך במחקר המשפחתי, ויהי מה! (טוב, זה לא חוכמה להחליט את זה לאחר שנתגלה שהחומר לא נפגע…) והדבר השני שעשיתי, למחרת, היה לקנות דיסק גיבוי. ומעתה, הכל יהיה מגובה ויישמר בעוד עותק ובא לציון גואל.

לעתים, אנו הולכים כעיוורים אחרי “עובדות” ומגיעים ל”מסקנות” שגויות בהחלט. המחקר המדעי מבוסס על סט נרחב של הליכים שאמורים למנוע טעויות שכאלו (שלא לדבר על בחינת תוצרים על ידי עיניים רבות). במחקר הגנאלוגי, הרבה דברים מתחילים מ”סיפורים” ומ”שמועות”, אך עובדות - ראוי שתחתמנה רק לאחר תהליך עיקש של הערכת מקורות. מקרה מן העת האחרונה מדגים סוגיה זו היטב.

לפני שבועות אחדים, פורסמה בשער של “יֶקינתון”, כתב העת של ארגון יוצאי מרכז-אירופה (גליון 233), ספק תעלומה ספק שערוריה. הדברים, אשר נכתבו על ידי העורך, מיכה לימור, מביאים את סיפור משפחתו של סימון אדלר מברלין, גרמניה. סימון, יליד 1886 בחבל הארץ ההיסטורי גליציה, היגר בשנת 1905 לברלין, שם נשא לאישה את רחל לבית קרונטל, ושם נולדו ילדיהם, היינריך, ברנהארד ואריך. הבן היינריך וזוג ההורים נרצחו בימי השואה, ואילו שני הבנים האחרים היגרו מבעוד מועד לארץ מבטחים: ברנהרד לדנמרק, ואריך לישראל. אוסף של גביעי קידוש שהיה שייך למשפחה הגיע לפני זמן לא רב למוזיאון העוסק בהיסטוריה של ברלין, ואנשי הצוות היו מעוניינים לאתר את צאצאיהם של סימון ורחל אדלר. כך, הגיע הסיפור אל לימור, אשר החליט לפעול בעניין.

כיוון שידע כי אחד מבניהם של סימון ורחל עלה לישראל, החליטו בארגון הייקים לבדוק ב”היכל השמות” של “יד ושם” האם תיעדו הוא או מי מבני משפחתו את יקיריהם במאגר. וכך מדווח עורך העיתון בכתבה שפורסמה:

ב-1 במאי 1999 שיגר אדם בשם אורי אדלר מרחוב לבונה 10 ברמת-השרון דף-עד למאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה ב”יד-ושם” ובו הפרטים המדויקים של הוריו שנספו בשואה. שם האב סימון אדלר והאם לבית קורנטל וכתובתם האחרונה בברלין רחוב ראומר 41 ומקום המוות אושוויץ.

מקריאת הדיווח הזה, אני יכול רק להניח שלא היה זה מר לימור אשר ראה במו עיניו את דף העד המדובר, שכן בדיווח הנ”ל נפלה טעות באחד הפרטים מתוך דף העד, אשר תוביל מיד את לימור למסקנה דרמטית במיוחד.

מיד לאחר מציאת דף העד, כך מדווח העורך, הוא עשה את הצעד הנוסף המתבקש מאליו, והתקשר. למי? “אל אורי אדלר בכתובת שמופיעה בדף-עד ב’יד-ושם’”. וכך, כמדווח, התנהלה השיחה:

“אורי אדלר?” שאלתי. “כן” השיב בהיסוס. “לבונה 10 רמת השרון?” “כן”. “אתה אם כן בן משפחתו של סימון אדלר המנוח מברלין?” “לא היה ולא נברא” הוא משיב. “אבל אתה וכתובתך ופרטיך מופיעים על אותו טופס שבו מופיע שמו של אב המשפחה סימון אדלר, כמי שמסרו את הפרטים של האב להנצחה” אני אומר. הוא משתהה ומכחכח בגרונו ואומר “אין לי קשר ואיני יודע מי הוא שמסר את העדות ב”יד ושם”.

ומכאן ואילך, תעלומה. לימור מעלה את שתי האפשרויות הסבירות בעיניו: “האם הטופס שמנציח את סימון אדלר מברלין מפוברק? או שמא השריד לאותה משפחת אדלר אינו רוצה לספר על עברה של המשפחה?”.

לא הייתי נדרש כלל לסיפור זה, אלמלא הוא המשיך להתגלגל ולא נעצר מעל דפי העיתון. ולא סתם התגלגל, אלא לפתחו של בעל תפקיד בכיר מאוד, אשר דפי עד שכאלו מלווים את עבודתו מדי יום כראיה משפטית לכל דבר ועניין, ועל פיהם ייקבע דבר. הייתכן כי עוד דפי עד מפוברקים מסתובבים להם באופן חופשי? זעק הבכיר, ומיד זימן ישיבה דחופה בנושא.

ובכן, לפני שאמשיך, כמה הערות קטנות:

1. ייתכן בהחלט ונמצאים ב”היכל השמות” דפי עד אודות אנשים אשר חיים ונושמים (ולכל הפחות, שחיו ונשמו בתום מלחמת העולם השניה), והסיבות לכך יכולות להיות רבות, החל ממסירת עדות על בסיס שמועה, וכלה בחוסר הבנה של מהות הטופס ואופן מילויו (בפרט בשנים הראשונות למפעל הנפלא הזה ובכל הנוגע לעולים חדשים שרק עלו ארצה);
2. ב”היכל השמות” המקוון מופיעות גם על גבי מסמכים אחרים אינדיקציות של “נספה בשואה” לגבי אנשים ששרדו את התופת, בדרך כלל כהחלטה גורפת לגבי אנשים המופיעים ברשימות מסוימות אשר מקובל לחשוב שכמעט כל המופיעים בהן נספו (אישית, מצאתי את שמה של הסבתא של אשתי ב”היכל השמות” כמי ש”נספתה בשואה”, אך החלטתי לא להתקשר אל הסבתא החיה לגמרי ולספר לה זאת);
3. בכל מקרה, לפני שנחפזים למסקנות - ראוי תמיד, אבל תמיד, לעיין בנתונים המופיעים במקור. לא במה שסופר כי מופיע במקור, לא במה שמופיע באינדקס לגבי המסמך המקורי, ואפילו לא במה שמדווח על ידי מישהו שמחזיק את המקור בידיו. צריך פשוט לעיין במקור.

במקרה דנן, אין ולא היתה שום “תעלומה”, שכן בדף העד המקורי לא הופיעה הכתובת אשר צוינה בדיווח בעיתון, אלא כתובת אחרת ברמת השרון. אם כך, מהיכן נלקחה הכתובת המדווחת? ככל הנראה, ממודיעין 144 של “בזק”. חיפוש במדריך המקוון מעלה שלוש תוצאות, המתייחסות כולן ל”אורי אדלר” אחד ברמת השרון, אשר כתובתו היא זו שדווחה.

והרי לכם פעולת הסקה שלא היתה מסייעת לאף סטודנט בקורס ראשון בלוגיקה. עובדה א’ (נכונה): אורי אדלר מרחוב א’ ברמת השרון מילא דף עד; עובדה ב’ (נכונה): במדריך הטלפונים יש רק אורי אדלר אחד ברמת השרון, והוא מתגורר ברחוב ב’. המסקנה (השגויה): מדובר באותו אדם!

ובכן, מה היתה ההסקה הדרושה במקרה זה? מיד כאשר קיבלתי את הסיפור הנ”ל בדוא”ל, הלכתי לבדוק בעצמי. את התוצאות שיגרתי היישר למערכת כתב-העת, והן פורסמו בגליון של חודש ספטמבר 2009 (גליון 235). ההליך היה ישיר בהחלט, ויכול להיות מתומצת לפעולה אחת בלבד במאגר מידע אחד בלבד, שממילא (ככל הנראה) נעשה בו שימוש: מדריך הטלפונים. חיפוש במדריך הטלפונים אחר השם אדלר מרמת השרון, כולל סינון לפי שם הרחוב שהופיע בכתובת המעיד בדף-העד, מעלה רק שם אחד באותה הכתובת, מספרי סלולרי הרשומים על שמה של גברת הנושאת את שם המשפחה המדובר ומתגוררת בכתובת המופיעה בדף העד. ניחוש מושכל: מדובר באלמנתו/בתו של המעיד. על פי הדיווח בגליון החדש, נוצר כבר קשר עם צאצאי משפחת אדלר, וכעת התעלומה היחידה שנותרה נוגעת למסלול שעבר אוסף גביעי הקידוש של המשפחה מביתם בברלין של ראשית המאה העשרים למוזיאון ההיסטורי בחלוף כמה עשורים.

אז נכון שפעמים רבות במהלך המחקר המשפחתי, אנו נוטים ללכת בכיוון אליו מצביע הלב, ונוטלים, ולו לרגעים אחדים, פסק זמן מן הרציונליות. אך דווקא בצמתים המכריעים - אלו בהם אנו מרגישים כי האדמה עומדת להיפער (לטוב או לרע) ובשורה גדולה עומדת לפרוץ ממנה - ראוי שנעצור לרגע, ננשום, נשב. לאחר המנוחה, נוכל לבדוק שוב את העובדות ואת המסקנות העולות מהן, ולהבין האם אכן יש כאן “תעלומה” או “שערוריה”, או שמא עלינו לסגת לאחור, אל צומת ההכרעה הקודמת, ולפנות בה לכיוון שונה מזה אליו פנינו בביקורנו הקודם בו.

בגליון ספטמבר 2008 של כתב העת של אגודת הגנאלוגים המקצועיים (APG), ‏Association of Professional Genealogists Quarterly, הופיע מאמר מרתק הדן בקלות הנסבלת של הפרות אתיות הנעשות על ידי גנאלוגים מקצועיים. תוך שהוא פורט את הכללים האתיים הקשורים למחקר הגנאלוגי, מדגים מחבר המאמר, ד”ר תומס וו. ג’ונס Thomas W. Jones‏^[1], כיצד שמירה על יושרה מקצועית עומדת לעתים בניגוד מוחלט לשמירה על כללים אתיים בסיסיים. לאחר קריאת המאמר, חשתי כי חשוב שייקרא כבסיס לדיון בניסוח כללים אתיים למחקר הגנאלוגי בכלל. דווקא אלו העוסקים בגנאלוגיה של משפחותיהם כתחביב - ראוי כי יפנימו את העובדה שלעיסוק במחקר המשפחתי יש צדדים רבים הנושקים לסוגיות אתיות כבדות משקל. וכאן עוד מדובר בסוגיות בסיסיות למדי, אשר אינן מגיעות אפילו לדיונים בדבר, למשל, פרסום פומבי של פרטים אישיים אודות אנשים (חיים או מתים - בשני המקרים יש לדון בנושא בכובד ראש).

אני מביא כאן תרגום שלי את המאמר, לאחר שקיבלתי אישור לכך מן המחבר וממערכת כתב העת (גם לתרגום וגם לפרסומו כאן). בכך, אני פועל, כמובן, בצורה אתית לחלוטין…

אנשים טובים עושים רע: מומחים והפרות אתיות

Good People Doing Wrong: Professionals and Ethical Violations

מאת תומס וו. ג’ונסThomas W. Jones

פורסם בגליון ספטמבר 2008 של כתב העת של אגודת הגנאלוגים המקצועיים (APG), ‏Association of Professional Genealogists Quarterly

כל חברי APG‏ (Association of Professional Genealogists - אגודת הגנאלוגים המקצועיים), כולל מחבר מאמר זה, עלולים לשגות במעידות אתיות, למרות שחתמו על קוד אתי אחד לפחות. החברים עלולים לחרוג, בטעות, מבלי לזהות את הבעיה. במקרים אחרים, הם עשויים לעקוף את הקוד האתי על מנת לעמוד בדד-ליין, תקציב, או בדרישותיו של לקוח. כאשר יזהו כי הפרו כלל זה או אחר, הם עשויים להצדיק את התנהגותם על ידי כך שיצביעו על חוק מסוים (כאילו שממשלות מתקננות אתיקה גנאלוגית) או על לחצים לוגיסטיים, על צרכיו של הלקוח, על חוסר הבנה, או על חוסר ידיעתם את הכללים.

מבלי להתחשב בכוונותיהם הטובות וברציונל שמאחורי מעשיהם, המפרים שנתפסים משלמים מחיר אישי ומקצועי יקר. העבירה יכולה להרוס את המוניטין שלהם, ואפילו את יכולתם לעבוד. גם אם מתעלמים מן ההפרה, הדבר אינו תורם לצד האשם וכן מזיק ללקוחות ופוגע במקצועיות. המכשלות אינן נובעות מחוסר במידע - ארגונים רבים מנסחים במפורש את הקוד האתי שלהם למחקר גנאלוגי. פגמים אנושיים הם אלו שגורמים להפרות אתיות.

הכללים

עשרות ארגונים גנאלוגיים מפרסמים כללים אתיים. אלו כוללים, בין היתר, את APG, הארגונים אשר מעניקים הסמכות גנאלוגיות, אגודות של גנאלוגים מקצועיים ברחבי העולם ואגודות גנאלוגיות מקומיות. הנה כמה דוגמאות מייצגות:

• Association of Genealogists and Researchers in Archives‏ (AGRA). חברי הארגון מסכימים לעשרים תנאים המופיעים בקוד ההתנהגות, המכסים יושרה בעיסוק בעובדות, כנות עם לקוחות ותמיכה במקצוע.
• Association of Professional Genealogists‏ (APG). החברות בארגון כוללת התחייבות לשמונה תחומי התנהלות, הנוגעים לכנות, תמיכה בשימור מסמכים ובגישה אליהם, קידום רווחת הקהילה וכיבוד המקצוע. הארגון מספק גם קווים מנחים להסמכה, הקשורים גם הם לאתיקה.
• Australian Association of Genealogists and Record Agents ‏(AAGRA). הארגון מקדם קוד בן שבעה סעיפים המתייחס לדיוק, יושרה, חסיון, נסיון מחקרי ותמיכה במקצוע.
• Board for Certification of Genealogists‏ (BCG). מי שמקבל הסמכה של הארגון, מחוייב לעשרים ואחת הוראות הקשורות לתחומי הגנת הציבור, הלקוחות והמקצוע. הן כוללות כנות, חסיון וכיבוד עמיתים והמקצוע.
• Connecticut Society of Genealogists. האגודה דורשת מחבריה לחתום על קוד המתייחס לשמירה על חומרים ולפרטיות.
• Fédération Québécoise des Sociétés de Généalogie. האגודה מקדמת עשרים ואחת הוראות המתייחסות לשיתוף, כנות, התייחסות למסמכים, פרטיות ומחקר בתשלום.
• International Association of Jewish Genealogical Societies ‏(IAJGS). האגודה מפרסמת קוד התנהגות המציב עקרונות של דיוק, תיעוד, מתן קרדיט לאחרים, מחקר בתשלום וטיפול במידע רגיש. לקוד זה מתווספות “עשרת הדברות של הגנאלוגיה” מאת הרב מלקולם שטרן Malcolm Stern, המתייחסות לאתיקה.
• International Commision for the Accreditation of Professional Genealogists. הוועדה מחייבת את המחזיקים בהסמכתה להיות כפופים לקוד האתי אשר פותח על-ידם בעבור המחקר הגנאלוגי.
• National Genealogical Society. האגודה ממליצה על שישה מסמכים שונים ובהם קווים מנחים ותקנים הקשורים לפנים שונים במחקר הגנאלוגי: מחקר גנאלוגי תקין, שימוש במסמכים ובספריות, שימוש בטכנולוגיה במחקר גנאלוגי, שיתוף מידע עם אחרים, פרסום דפי-אינטרנט, קידום עצמי והתפתחות במחקר הגנאלוגי.

באופן ישיר או עקיף, הקודים האתיים מתייחסים לתחומים שעשויים להיות בעייתיים עבור חוקרים מקצועיים:

• בעלות
• תפיסה כוללת ודיוק
• וודאות
• קידום עצמי

בעלות

סופרים הם הבעלים של הטקסט אותו הם יוצרים. לפיכך, מומחים מצטטים דברי סופרים בצורה ברורה, באמצעות מרכאות, ומציינים את המקור. באופן מסורתי, ציטוט שכזה מקובל כאשר מדובר על טקסט בן יותר משלוש מילים^[2].

סופרים וחוקרים הם הבעלים של רעיונות שהם יוצרים, ורוב המומחים יודעים שרעיונות הנשאבים מאחרים - מחייבים ציון המקור. קניין רוחני זה כולל גם קשרים גנאלוגיים שנחשפו/הוסקו על ידי אחרים. עם זאת, כותבים רבים חושבים כי שכתוב טקסט אינו מצריך ציון המקור. עריכה של רעיונותיהם של אחרים, באמצעות כתיבתם מחדש, אמנם אינה מחייבת ציטוט או הקפדה על סגנון כלשהו, אך היא בהחלט לא מייתרת את ציון המקור, אפילו אם הכותב התייחס קודם לכן לאותו המקור. על פי האגודה ההיסטורית האמריקאית (American History Association), כתיבה נחשבת כפלגיאט אם לא מצוין מקור של טקסט משוכתב:

פגיעה ברורה נעשית, כאשר יש שימוש בלשונו של אחר ללא הוספת מרכאות וללא ציון המקור. פגיעות חמקמקות יותר הן שאילת רעיונות, נתונים או הערות - כאשר אלו מוסתרים בניסוחים חדשים, או הפניה למקור חיצוני בשלב מוקדם של העבודה ושימוש נרחב בו בהמשך ללא התייחסות מפורשת למקור… שיטות אלו משקפות זלזול בלתי-ראוי בתרומתם של אחרים. [הטקסט המקורי והמלא מופיע כאן - א.ה]

הקוראים עשויים להניח כי כל המילים אשר אינם מזוהות על ידי מרכאות - הם של הכותב. באופן דומה, הם יכולים לסמוך על כך שכל הרעיונות שמקורם אינם מצויין הם: 1) רעיונות מקוריים של הכותב; או: 2) עובדות מקובלות וידועות. הנחות אלו תקפות לכל סוגי המאמרים, ספרים, תצהירים, עבודות, דו”חות, מצגות, חומרי עזר, דפי אינטרנט וחומרים כתובים אחרים, בין אם הם פורסמו ובין אם לאו.

אסתטיקה, נוחות, דד-ליינים, תקציבים, מגבלות של מקום וסוגיות יומיומיות אחרות עלולות למנוע אפילו מן הכותבים הזהירים ביותר לצטט ולציין מקורות, כאשר מדובר בטקסטים וברעיונות ששאלו מאחרים. חוקים הנוגעים לזכויות יוצרים עשויים להתיר הקלות שכאלו, אך כשלון בזיהוי חלקים מן הטקסט שנשאבו מאחרים הינו תוצאה של הפרה אתית, והוא נובע מכך שאדם שייך לעצמו טקסטים או רעיונות שאינם שלו. לא משנה מהן הסיבות שגרמו לכך, כותבים אשר עוקפים את כללי הציטוט וציון המקורות עוברים על סעיפים 1, 3, 8 בקוד האתי של APG.

מידע מקיף ומדויק

הנוהל התקין מחייב את הגנאלוג לדווח על מידע שלם ומדויק. עם זאת, הקפדה על שלמות הדיווח ועל דיוק בו מעל הכל, עלולה להפיל את החוקר במלכודת אתית. רוב הכללים האתיים מחייבים את החוקרים להקפיד על חסיון-מידע אודות אנשים חיים (ובפרט מידע שנמסר על ידי הלקוח) כל עוד לא נתקבל אישור לשתף מידע זה, ולהימנע מפרסום מידע אשר עלול לפגוע באנשים חיים. הפרה של כללים אלו עלולה להוביל ל:

• הפצת פרטים ליצירת קשר עם אנשים, ללא רשותם
• דיווח על תאריכי לידה או נישואין של אנשים חיים, פרסום מידע על נכויות, גזע, היסטוריה רפואית, עיסוק, תכונות אישיות, אמונה דתית, מספר ביטוח לאומי [ולחלופין, בישראל: מספר תעודת זהות - א.ה], או מידע אישי נוסף, ללא הסכמה
• הכללת מידע שנמסר על ידי הלקוח בפרסומים שנמסרים לאחרים, ללא אישורו
• פרסום - אודות נשוא מחקר - של סיבת המוות, מצב חברתי, עבירות שביצע, במידה, באופן שעלול לפגוע בבני משפחתו הקרובה

גנאלוג אשר נוהג בצורה אתית אינו יכול להעדיף דיוק על רגישות, או להיפך, אלא חייב להתייחס לשניהם, גם כאשר יש התנגשות ביניהם. הגדרת מדיניות אחידה וברורה היא הדרך הפשוטה, אך וודאי הבלתי-מקובלת, אשר תהיה חייבת להיות מונחית על-פי אחת משתי גישות רווחות וקיצוניות: פרסום כל תוצרי המחקר ללא התייחסות להשלכות מעשה זה על אנשים חיים, ולחילופין הימנעות מפרסומו של כל מידע רגיש, או שיש בו מידה של טעם-הרע.

השביל האתי בו יש לפסוע הוא מורכב: בקשת אישורים רבים לפרסום מידע, ייצוג מגוון דעות של בני-משפחה שונים וקבלת החלטות קשות בדבר הדרך בה יש לטפל בכל פיסת מידע רגיש. כאשר הובטחה השמטתו של מידע מסוים, יקפיד החוקר האתי לציין את עצם ההשמטה, אך מבלי לייחסה לאדם או משפחה מסוימת, שכן בכך עלול להיפתח פתח לחשיפתו של המידע. בעשותו כן, לא דיווח החוקר על כל המידע שברשותו, אך אם לא יכבד את צנעת הפרט, הוא יפר את סעיף 4 בקוד של APG.

וודאות

כמעט כל המסקנות העולות מן המחקר הגנאלוגי מוטלות בספק. כיוון שברוב התוצרים של המחקר הגנאלוגי - אירועים מן העבר וקשרים משפחתיים - לא ניתן להתבונן, גנאלוגים מסיקים לגביהם. אפילו עדות המסתמכת על בדיקת DNA - אותו ניתן לראות - נושאת בחובה אחוזים של ספק. עם זאת, הפיתוי להציג את המסקנות כוודאויות - גבוה מאוד, ובמיוחד כשאנו רוצים לספק את רצונו של לקוח, לקבל כסף בעבור עמלנו, להתחבר לאב-קדמון מסוים, או - במקום להודות בכשלון - לאתר מישהו שאת התעודות שלו נוכל למצוא. היכנעות לפיתוי הזה יכולה לתפוס מספר צורות:

• הסקת מסקנות מוקדמת ולא מבוססת
• התעלמות מעדויות אשר באות בסתירה לתוצאה הרצויה
• עיוות של מידע, על מנת שיעמוד בציפיות
• שינוי מסמכים
• זיוף מידע

גנאלוגים מקצועיים, ככל הנראה, לא ינהגו על פי שתי החלופות האחרונות, אך כבר היו בעבר מקרים משני הסוגים הללו. עם זאת, סבירה יותר הנטייה להתעלם מראיות שעלולות להפוך על פיה מסקנה שהיתה “תפורה” היטב בלעדיהן. אפילו כאשר כל הראיות נלקחות בחשבון, העדפה של וודאות על פני ספק עלולה להוביל את החוקרים להציג מסקנות חותכות יותר מכפי שהראיות מצביעות. כאשר גנאלוגים עוקפים ראיות מסוימות או לא מטילים ספק ראוי, הם עוברים על סעיפים 4-1 בקוד האתי של APG.

קידום עצמי

פרסום, שלא לדבר על מהומות תקשורתיות, משחק תפקיד חשוב מאוד בעולם העסקי, ומבחינה זו הגנאלוגיה אינה יוצאת מן הכלל. עם זאת, אנו חוצים את הגבול האתי כאשר אנו מגזימים בהסמכות שלנו, נסיוננו, מומחיותנו או הקשרים שלנו. אם שאלות המופנות ברשימת התפוצה של APG מייצגות במשהו את חברי הארגון, הרי שניתן לומר שישנם גנאלוגים אשר מקבלים לידם פרוייקטים בתחום בהם חסר להם ידע בסיסי. אחרים, כולל כמה אשר מופיעים במדריך של APG, משתמשים בתארים-שבדרך, בכוונה להגיש בקשה להסמכה, או באישורים על סיום כל המטלות, על מנת להציג מצג שווא של מומחיות אשר מגיעה רק לאחר סיום המסלולים הללו ובחינתם על ידי סמכות בלתי-תלויה. כיוון שרק מעטים מבין הגנאלוגים מחפשים הסמכה, או מבקשים שיפוט עמיתים על עבודתם, אף אחד כמעט אינו בודק את ההצהרות של הגנאלוגים אודות הכשרתם. בעקבות כך, הלקוחות והקולגות - והאנשים שטוענים למומחיות - לא יכולים להעריך את תוקפן של הטענות השיווקיות.

הערכה עצמית של יכולת מקצועית אינה דבר של מה בכך, והערכה עצמית אובייקטיבית כמעט ואינה אפשרית, שכן היא תמיד נגועה בניגוד עניינים. שביעות-רצון של לקוחות מרוצים גם היא אינה מודדת מומחיות. רוב תחומי העיסוק אינם מכירים באף אחת משתי הגישות הללו לצורך קביעת הכישורים המקצועיים.

“גנאלוג מקצועי” הוא מונח שנטבע על ידי האדם המעיד על עצמו. למרות שהתחום מתפתח, הכשרה והסמכה הן עדיין בגדר רשות. בהינתן מצב זה, ובהתחשב במלכודת ההערכה העצמית, גנאלוגים עלולים בקלות להיכשל בהצגת יכולותיהם. אפילו אם ההגזמה שלהם אינה מכוונת, הם מפרים את סעיפים 1, 3 ו - 4 של הקוד האתי של APG.

השלכות

ישנם לפחות שני ארגונים אשר אוכפים את הקוד שלהם, ופועלים בעקבות הפרתו בקרב חבריהם:

• הוועדה לבחינה מקצועית של APG‏ (APG’s Professional Review Committee) מקבלת, דרך המנהל בפועל, תלונות בכתב כנגד חברים אשר הפרו לכאורה את הקוד האתי של הארגון. אם הוועדה מחליטה כי התלונות עומדות באמות מידה מסוימות, היא יכולה לגשר בין המתלונן לבין החבר, לבקש מן החבר לתקן את המצב, או לנקוט בצעדים משמעתיים, כולל ביטול חברותו של נשוא התלונה.
• ארגון BCG‏ (Board for Certification of Genealogists) מקבל תלונות רשמיות על המחזיקים בהסמכה ממנו אשר עברו על הקוד של הארגון. הארגון עשוי לגשר בין הצדדים או, בהתאם לנסיבות, להשעות או לבטל הסמכה, לבקר את הצד האשם, לבקש ממנו להחזיר ללקוח את הסכום ששילם, או לנקוט בצעדים שונים אחרים.

צעדים אלו תקפים אך ורק בשני הארגונים הללו. גנאלוגים שאינם מסונפים לארגונים אלו אינם מתעמתים עם ההשלכות של עבירות אתיות. עם זאת, הם עשויים להיתקל בלקוחות זועמים, אשר פוגעים במוניטין המקצועיים, ואפילו להיגרר לתביעה משפטית.

פתרונות

כיצד יכולים חוקרים מקצועיים להימנע מהפרות אתיות, כולל כאלו להן אינם מודעים? ידיעת הקודים האתיים היא הבסיס ההכרחי, אך הבנת הדקויות שבהם דורשת לימוד. גם עירנות אישית נחוצה, אך בהינתן המגרעות האנושיות הבסיסיות, לא ניתן להסתמך רק על פיקוח עצמי.

גנאלוגים מקצועיים רבים עובדים לבדם. אלו שעובדים בצוותים עשויים להיות פגיעים פחות לבעיות אתיות, במיוחד כאשר הם מבקרים זה את דו”חותיו, חוזיו, או חומריו הפרסומיים או המודפסים של עמיתו, וכאשר הקבוצה דואגת להקפדה של חבריה על לוחות זמנים ועל קיום הסכמים עם הלקוחות. גנאלוגים אשר עובדים לבדם - מומלץ כי יבקשו חוות דעת מקצועית, כבר בשלב הטיוטה, על חומרים מודפסים ודיגיטליים אשר הכינו לפרסום או להצגה. מבקרים טובים עשויים לאתר פגמים או הגזמות בעבודות שהם קוראים, כולל מעידות אתיות - כאלו אשר הכותב עשוי לפספס. (הרבה פחות מומלץ לפנות לקבלת ביקורת מעמיתים או מחונכים, אשר אינם בעלי מומחיות מספקת לאיתור שגיאות, או שהינם מסוייגים מהצבעה על טעויות.)

הגשת חומר לפרסום בכתב עת הכולל שיפוט, או לצורך קבלת הסמכה, מאפשר הערכה של מומחים את הכישורים הגנאלוגים. בשני ההקשרים הללו, המבקרים מצביעים על הפרות אתיות כגון אלו שתוארו לעיל. חוקרים מקצועיים, אשר באופן קבוע עבודתם נתונה להערכה-לצורך-הסמכה או לביקורת-בטרם-פרסום בכתבי-עת, הם בעלי יכולת גבוהה יותר להעריך את עבודתם בצורה אובייקטיבית ותקפה וממלאים את המגבלות האתיות בצורה טובה יותר (בהשוואה למה שהערכה עצמית לבדה יכולה לספק).

ארגונים מקומיים, אזוריים או ארציים - ראוי כי יקיימו באופן קבוע רענונים בנושאי אתיקה. המשתתפים עלולים לטעון לעניין מועט בנושא, אך השכלה רצופה בתחום תסייע במניעת בעיות ותקדם את התחום. אם APG ו - BCG היו מדווחים על סיכום שנתי של העבירות האתיות בהן טיפלו, הדבר היה מהווה תזכורת שגרתית של הנושא לגנאלוגים ומסייע במתן דוגמאות מטרידות מן התחום.

לכל הגנאלוגים ישנן חולשות שעלולות להוביל להפרות אתיות. פיקוח עצמי, למרות שהינו הכרחי, לא תמיד מונע מעידות, וההשלכות של העבירה עלולות להיות חמורות. עמיתים מקצועיים, ארגונים שונים וחינוך מתמיד עשויים, עם זאת, לסייע לגנאלוגים מקצועיים לנהוג באופן קבוע בצורה הולמת מבחינה אתית.

* * *

הערות שוליים

1. ד”ר תומס וו. ג’ונס, מרצה בדימוס לחינוך (אוניברסיטת גאלודט Gallaudet University, וושינגטון הבירה, ארצות הברית), בעל הסמכה למחקר גנאלוגי ולהרצאות בנושא (CG, CGL) ועמית אגודת הגנאלוגים האמריקאית (AGS) והאגודה הגנאלוגית של יוטה (UGA). משנת 1964 עוסק במחקר גנאלוגי אישי ומקצועי, כמו גם בהוראת נושאים שונים הקשורים למחקר הגנאלוגי - ובפרט בדבר עדויות, הוכחות ופתרון בעיות - וכתיבה אודותם. ד”ר ג’ונס הוא העורך של כתב העת של האגודה הלאומית לגנאלוגיה, NGS Quarterly, שימש בתפקידים בכירים בארגונים גנאלוגים וזכה בפרסים רבים. ^{[בחזרה למעלה]}
2. הנחיות לשכתוב נכון של טקסטים ניתן למצוא באתר של אוניברסיטת פורדו Purdue University (אינדיאנה). ^{[בחזרה למעלה]}

באדינבורג אשר בסקוטלנד, באחד מקצוותיו של המייל המלכותי, שוכן לו מוזיאון קטן ומופלא בשם Camera Obscura.

בויקיפידיה מוסבר מהי קמרה אובסקורה:

“קָמֶרָה אוֹבסְקוּרָה (בלטינית: Camera Obscura - לִשְכָה אֲפֵלָה) היא מכשיר אופטי, שיוצר דמות דו-ממדית מעצם (אובייקט) תלת-ממדי. מבחינה אופטית דומה עקרון פעולתו של המכשיר לעקרון פעולתה של המצלמה, ומכאן שמה באנגלית: Camera”.

על גגו של אותו מוזיאון קיים מופע המדגים את עקרון ה”קמרה אובסקורה”. לתוך קערת עץ לבנה מוטלת צללית העיר, כפי שהיא נקלטת דרך נקב. המבקרים, השוהים בחדר החשוך, יכולים לצפות בהולכים ושבים, במכוניות הנוסעות, בבעלי החיים, ו”לטייל” ברחבי העיר, אשר תמונתה מוטלת על גבי לוח העץ.

המדריכים מגדילים לעשות ומציעים לצופים שעשוע: הצופים אוחזים בריבוע קרטון ו”מרימים” את הצלליות אל הקרטון ולאחר מכן “מורידים” אותן למטה. לא לפספס ביקור במקום !

במקום תצוגות רבות אודות אופטיקה, אשליות אופטיות, קרני אור וכד’. לקראת סוף הסיור נתקלים במוצג גנאלוגי: עץ משפחה של דייריו הקודמים של הבית בו שוכן המוזיאון. אלא שהמתקרב לתמונה מתפלץ ! עיני הדמויות מתחלפות בעיניים מזרות אימה ובמקום חיוכים צומחים להם ניבים חדים וראשיהם הופכים לגולגלות. מהר לברוח !

(ליחצו על התמונה, להגדלתה)

האם יכול להיות שגם אצלנו היו מפלצות בעץ המשפחה ? לאאאאאאאאאא !!!

על צידו האחורי של שאלון מטעם “מועצת הפועלות - המדור לדור ההמשך”, כתבה אמא טיוטה בפולנית, וכשהדף נגמר היא המשיכה לכתוב בצידו השני, כתב ידה רומס את מילות השאלון השכובות על גבן. הדף הוצפן יחד עם טיוטות אחרות, ומכתבים, ותצלומים של אינספור מחזרים, במגירה שהיתה בארון הקיר בחדרה. הטיוטה נותרה שם למעלה מעשרים שנים אחרי מותה, עד שגם אבא מת, ואז הונחה למשך כחמש-עשרה שנים נוספות בתיבת הארכיון המשפחתי שאני שומרת.              

*  *  *
בשנה שעברה הקדשתי זמן רב להכנת מפגש משפחתי רב-משתתפים בפולין. מאמצי למצוא את כתובת בית המשפחה בלודז’ עלו בתוהו: אפשר היה להיוולד בלודז’, להתייתם מאם, להוציא תעודת בגרות, להתקבל לאוניברסיטה, להכלא בגטו הסגור - מבלי שכתובת המגורים שלך תופיע באף אחד מהמסמכים הנלווים לכך. נואשת, פשפשתי בתיבת המשפחה, מנסה למצוא רמז כלשהו על מקום מגורי אמא בעיר. הדף המסתורי הוצא מהארון, ונשלח לתירגום.

היתה זו טיוטת מכתב שכתבה אמא לאירקה, חברתה הטובה מלודז’. אירקה לא עזבה מעולם את פולין, וקשר מכתבים עמה היה נדיר ביותר. ובטיוטה שכתבה לה אמא, היא נתנה דרור לכל המחשבות שלא היתה מעזה לבטא בפני איש מחבריה בישראל. אינני יודעת אם אכן המכתב נשלח, אך הטיוטה לא הושלכה.

*   *    *

היכן מוצב הגבול שאל לנו לעבור אותו כאשר אנחנו חוקרים את ההיסטוריה המשפחתית? האם כל מה שהותירה אמא אחריה מותר לנו? האם הטיוטה נותרה במגירה מתוך ידיעה שיום אחד נקרא בה, או אולי מותה החטוף לא איפשר לה להשמיד מבעוד מועד את מה שהיה שלה בלבד?

ומה לגבי עצמנו? האם כל מה שהסתרתי ממשפחתי בחיי ראוי להקרא על-ידיהם אחרי לכתי? כולל שירי הבוסר מגיל 16, שמשום מה אני מתקשה לגרוס אותם כבר עתה? ואם אינני רוצה שיקראו את הפתקים, המכתבים וההגיגים שאני שומרת מאז ימי בית הספר - מתי הזמן הנכון להשמיד אותם? ומה יהיה אם אתחרט, על העדרה של רק עוד הזדמנות אחת להציץ בפתקי אהבה מצהיבים.

במסגרת עיסוקי הגנאלוגיים, פגשתי באשה שלאחר מות אמה מצאה בין חפציה יומן ארוך יריעה, המתאר בעיקר את הרומנים האסורים של האב. היא לא סלחה לאם שחשפה אותה, בין אם במתכוון ובין אם לא, לצד המשפחתי האפל והמיוסר.  ואם כך הבעיה אינה רק מה אנו רוצים שייחשף לאחר לכתנו, אלא מה הוגן להותיר לנשארים. גם אם התיבות הפרטיות שלנו אינן מכילות סודות קשים לעיכול, עצם קיומן מחייב את הנשארים לנבור, למיין, ולשאת ברגשי אשמה - בין אם ישליכו את התיבות חתומות כפי שהן, ובין אם יחדרו לעולמות שהיו סגורים.

*   *   *

לידיה פלם כתבה על כך ספר: איך רוקנתי את בית הורי. רבות כבר נכתב על ספר זה, אך אני התוודעתי אליו באיחור ניכר. הקריאה בספר מזמנת הפתעה במחציתו, ודומני שעליה טרם נכתב: אמה של הסופרת היא גנאלוגית, וזה כלל לא מוצא חן בעיני הבת. וכך היא כותבת:

“… היו שם בעיקר שורות של תיקים, של כרטסות ושל מסמכים שאספה אמי על מנת לכונן את אילן היוחסין הכפול של משפחתה, וכן גם כמה שבבי מידע ביחס למשפחתו של אבי. היתה זו עבודה עצומה שהיא ביצעה בסבלנות, בתשומת הלב, בחוש הסדר ובשאיפה לשלמות שאפיינו אותה.

האם הייתי צריכה להפוך למנהלת הארכיון של חייהם? להפוך את ביתי למוזיאון של עברם? מקדש לאבות הקדומים? למרות הבריאות שבשמירת קשר חזק עם שורשייך, האין אלה הופכים למסוכנים ברגע שהם חורגים מן האדמה ופולשים לחלק העליון של העץ, נכונים לחנוק אותו?”

IAJGS הוא ארגון האגודות הגנאלוגיות היהודית. הוא מאגד בתוכו אגודות גנאלוגיות מקומיות או ארציות. הארגון פועל על פי תקנון. הארגון פועל בתחומים שונים (לדוגמא: מעקב אחר חקיקה המגבילה גישה לרשומות גנאלוגיות). הארגון מקיים ועידה שנתית, המתקיימת בכל פעם במקום אחר בחודשי הקיץ.

כמפורט בדף המתאר את IAJGS בויקיגניה - המיזם הגנאלוגי העברי, מטרות הארגון הן:

1. לאסוף, לשמר ולהפיץ ידע ומידע הנוגעים לגנאלוגיה יהודית.
2. לסייע במחקר של ההיסטוריה של המשפחה היהודית ולקדמו.
3. לאפשר הזדמנויות לשיתוף מידע בכל הקשור לגנאלוגיה יהודית.
4. לשאוף לפרסומו של חומר בעל חשיבות בתחום הגנאלוגיה היהודית.
5. לקדם חברות בארגונים לגנאלוגיה יהודית.
6. לשמש כדובר לארגונים לגנאלוגיה יהודית, בנושאים בעלי עניין משותף.
7. לסייע לארגונים החברים באיגוד במתן שירותים אשר ייעלו את תפקודם.
8. להרים את קרנה של הגנאלוגיה היהודית בקרב העם היהודי ובקרב האקדמיה.
9. לפעול על פי החוק הפדרלי של ארצות הברית כארגון הפטור ממס.

בשבוע שעבר התקיים הכינוס השנתי בפילדלפיה. בכינוס נשמעו הרצאות בנושאים שונים ומגוונים.

3 אגודות גנאלוגיות ישראליות חברות בארגון: חג”י - החברה הגנאלוגית הישראלית, JFRA ו - פורום “שורשים משפחתיים” של תפוז.

במשך השנים הושמעה ביקורת מסוימת כנגד הארגון על האוריינטציה האמריקאית שלו ו”קיפוחה” של התפוצה הישראלית. הגם שכיהנו נציגים ישראליים בועד המנהל של הארגון (ד”ר מרתה לב ציון מחג”י, דניאל הורוביץ מ - JFRA), הרי שמעולם לא נבחר נשיא ישראלי לעמוד בראש הארגון.

בשבוע שעבר נפל דבר: מיכאל גולדשטיין, יו”ר החברה הגנאגלוגית הישראלית, נבחר באסיפה האחרונה של הארגון לנשיא הנכנס של הארגון.

ברכות לחברה הגנאלוגית הישראלית וברכות מיוחדות למיכאל גולדשטיין !!

יש לקוות שהקהילה הגנאלוגית הישראלית תתפוס את מקומה הראוי בקרב הקהילה הגנאלוגית היהודית העולמית.